<h1>ראבי"ה סימן אלף נ'</h1>
<h2>דף ע.</h2>
איש אשר רוח יוצרו בו, נתן מהודו עלי לשאת משאת שלום, כי אין תשורה להביא לאיש הרואה, ועתה נשאתי ידי על סאה גדוש לברך מורי ר' יואל ב"ר יצחק הלוי נ"ע על כי זכרתני איתך וייטב לך לרבות שלום כי איני כדאי אעפ"כ אשיב לפי דעתי. ששאלת אשר נכנסו במרתף הפתוח לרשות הרבים והגביה[ו] הדלת לחוץ ורצו לשבור הדלת הפתוח לבית וישמעו בני הבית ויכנסו למרתף והנה שתי חביות אחת פתוחה ואחת שמונחת המגופה על פי החבי(ו)ת אבל לא בכח והשאר החביות סתומות בכך. ואיבעיא לך אי (אותה) [אותם] החביות וכו'. ושאלת מן הסתומה אם היא מותרת אם לאו מכלל שפתוחה נראה בעינך שהיא אסורה. לפי מיעוט דעתי אודיעך שנראה בעיני שהפתוחה והסתומה מותר[ו]ת, אדמייתית לי מהנהו גנבי ולא אייתית ראייה מההיא רביתא [ע"ב] דאישתכח בי דני והוי נקיטא אופיא דדני בידי' ואמר רבא חמרא שרי אימר מגבי' דחביתא שקיל וכו', ורבא דשרא לגבי גנבי שרא הכא לגבי רביתא אע"ג דלא הוה אלא חד ספיקא. אבל מתוך השאלה שאני שואל [ממך תבין מעצמך ותת דעתי היית השאלה שאני שואל] ממך הא דאמרינן באין מעמידין [ל"ו ע"ב] גופא א"ר באלי אבימי משמיה דרב פיתן ושמנן ויינן ובנותיהן כולן משמנה עשר דברים נינהו, ולעיל [שם ע"א] אמר רב אם הם לא דרשו אנו לא דרשינן וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו בשתי משתאות הכתוב מדבר אחת משתה יין ואחת משתה שמן ורב סבר על לבו שם ולכל ישראל נמי הורה ושמן דניאל גזר והא אמר באלי ניוותאה משמיה דרב פיתן ושמנן ויינן ובנותיהן וכו', ומתרץ תמן דניאל גזר בעיר ואתו אינהו גזרו בשדה. ואע"ג דמתרץ שמואל [שמן] לא פשט איסורו לכל ישראל, גבי יין לא שייך למימר הכי [ד]הא (דאמר) [אמרינן] תמן במגילה [י"ג ע"ב] בלישנא בישא דהמן אם נוגע אפילו מלך בכוס זורקו וכו', ואמרינן בירושלמי [פ"ד דקידושין רה"א] ויאמר התרשתא להם למה נקרא שמו תרשתא שהתירו לו לשתות יין, מכלל דבימיהן היתה הגזירה. ומה שהוא מיקל תמן לעניין רביתא משום דאופיא אינה אלא גזירה ולפיכך התירה (כ)רבא. ומה שאתה מדייק בהנהו גנבי (ושקלי) [דסלקי] ושרוה כרבא, משום דרובא ישראל נינהו ומשום תרי ספיקי מתיר אבל בחד' ספיקא אסור ומשום דספיקא דאורייתא הוה דילמא שיכשך, תראה דאפילו באתרא דחיישינן משום שיכשוך אי דליכא לאישתמוטי לא חיישינן משום יין נסך ואפילו בחד ספיקא כדאמ' ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל וגוי ואשתכח גוי דהוה קאים בגויה [אמר רבא] אי אית ליה לאישתמוטי חמרא אסיר אי לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי. וגם במקום שנכנסו גנבים ומתייראים ומתבהלים ולית להו לאישתמוטי שרי מההוא ישראל וגוי דהוו קא שתו חמרא שמע ישראל קל דיהא שמיה רבא בי כנישתא נפק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר גוי השתא אתי ישראל. ותו מההיא גוי וישראל דהוו קא אתו בספינה, שמע ישראל קול שופרא דמעלי שבתא נפק אזל אמר רבא חמרא שרי מימר אמר גוי השתא ישראל אתי, כמו כן בגנבים ש(י)שברו את הדלתות לית להו לאישתמוטי ואין לך טירוד מלחמה גדולה מזו. וההיא רביתא פר"ש שהיתה קטנה אבל אם היתה גדולה דהוה ידע(נ)א בטוב ניסוך אסור. ולי נראה שאפילו היתה גדולה יין שרי כיון דספיקא היא, דאופיא לאו בר ניסוך הוא כדאמרינן בעלמא [ס' ע"ב] אם הי(ת)ה מטפח על פי החביות המרותחת ימכר ר"ש מתיר אפילו בשתייה, בתלמוד שלנו (שם) פוסקין אין הלכה כר' שמעון ובירושלמי [פ"ד הי"א] פוסק הלכה כר' שמעון, אלמא באתרא דידעינן דלא מיכוין [ל]נסך מקילין בין לרבנן בין לר' שמעון.
והחביות ששאלת הפתוחה והסתומה, אם יש להן ברזא שיכולין להוציא היין בנחת ונמצא סימן על החביות כגון שהיה (שרשין) [שום רושם] תחת הברזא, ודאי אסור. אבל במקום שאין ברזא ולא נתרוקנו החביות כי הם מליאות כאשר בתחילה, ואפילו אם היה שם ברזא מאחר שלא מצינו שם רושם ולא שום דבר, מותר. ועוד שהן מליאות ואם אין שם ברזא אחר שלא מצינו רושם, אפילו נתרוקנו תלינן (האיסור) [החיסור] מקודם. אבל אם ברור שנגע ביין שאין כאן שום ספק, אסור דמגע גוי שלא בכוונה אסור.
ועוד מצאתי תשובה ראייה לדבריי שהשיב רבינו שלמה לר' שמעיה. על היין ששכחה הגברת מפתח המרתף ערב יום הכיפורים ודרכינו להיות כל היום בבית הכנסת ופעמים הרבה הגברת יוצאה מבית הכנסת לביתה וגם בני הבית (ה)יוצאין מבית הכנסת לבית וחוזרים. והשפחה היתה סוגרת בעדה פתח הבית כאשר צותה הגברת מפני גנבים וגזלנים וליל המחרת שאלה הגברת [איה] המפתח ואמרה השפחה מצאתיו היום סמוך לערב. והיו שם חביות פתוחות וסתומות ומבורזות בברזא ושאין מבורזות. נראה בעיניי שהן מותרות, שאם נמצאת הגויה בתוך המרתף היו הפתוחות והסתומות מותרות, אבל מבורזות היה לחוש, שלא נחשדו הנוצריים לנסך יין ואינם יודעים בטוב לנסך כלל שאין אדוקים כמו ארמאים שהיו משכשכין אצבעותיהן ביין לע"ז, אבל עתה לא נחשדו אלא למזוג ולשתות. ואע"פ דיש רשעים שעושין לרשע(י)ם כן, בפני ישראל הן עושין, אבל שלא בפניו לא חשו חכמים לדבר שיהא הגוי מתכוין להעביר ישראל על דתו, כדאמרינן התם [ל"ד ע"ב] קיסטא דמורייסא בלומא קיסטא דחמרא בארבעה לומי, אלמא במידי דלא מהני ליה לא חשיד. ועוד אמרינן [י"א ע"ב] לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי שופתין שתי קדירות על כירה אחת ולא חשו חכמים לדבר דילמא מהדר ישראל אפיה ושדיה ליה נבילה בקדירה וכו'. וזו שהיתה מפסקת בינה ליין אין לחוש כלום מפני כמה דברים, שהרי היו ישראל נכנסין ויוצאין לבית ועוד מירתתא דילמא מינכרא ישראלית במפתח דאירכסא ואתיא ומשכ'. ואע"ג דאחדתא לדשא, סברא דילמא אזלא ובדקא בברזא דחביתא דמינכרא מילתא אי נגרי מיניה. ועוד דאפילו ספק ביאה ליכא מההיא מסובייתא [ע"ב] דמסרה לה קלידא לגויה וכי אתא רב דימי אמר עובדא הוה בבי מדרשא ואמרו (לה) לא מסרה לה אלא שמירת המפתח בלבד, אלמא לא דמי היכא דקאי גוי על חמרא ממש למניח נכרי בחנות שהוא עומד ממש על היין. ולא תימא הך בשלא [הודיעתה] שהיא מפלג' עסיקי', הא כיון דמסרה לה שמירת המפתח [ו]אמרה לה שמ(י)רי אין לה הודעה גדולה מזו, דהא היכא דשבקיה לגוי על חמרא ממש בחנות שהוא עומד ממש אצל היין תניא נעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור, אלמא שמירה זאת היא הודיעו שהוא מפליג(ו) ואפ"ה במסירת שמירה לא חיישינן, וכ"ש זו שלא מסרתה אלא ששכחה והגויה (ש)נתפסת כגנב במרתף מותר היתר גמור. ולא יקל בעיניכם לאבד ממונם של ישראל שהתורה חסה עליו. וקיימא לן [ביצה ג' ע"ב וש"נ] ספיקא דרבנן לקולא, ואין לחוש בשום שיכשוך בעולם בזמן הזה, ואי משום חומרא דיין נסך הני מילי אותן אומות המנסכין יין לעבודה זרה דהוי איסור דאורייתא דזבחי מתים דכתיב [דברים ל"ב] ישתו יין נסיכם, אבל באומה זו לא שמענו באזנינו ולא ראתה עינינו באחד מהן שיכשוך ביין לעבודה זרה. ע"כ תשובת רש"י זצ"ל.
והאי ראייה וסמך לדבריי. ומה שפירש רבינו שלמה ספק ביאה שהיתה השדה מליאה טומאה, כמו שפירשתי כן הוא, ולא כמו שפירש רש"י שפירש אם לא היתה השדה מלאה טומאה היו מודים רבנן לר' אליעזר דספק ביאה טהור, אינו כן אלא בין מליאה בין שאינו מליאה היו אומרים ספק ביאה טמא כמו שמפר' באותה משנה במסכת טהרות (בפ"ק) [בפ"ו (מ"ג-ד')] הכניס ידו לחור שיש בו טומאה ספק נגע וכו' כל (שבאה) [שאתה יכול] לרבות ספק וספק ספיקות ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור כיצד נכנס למבוי וטומאה בחצר ספק נכנס ספק לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם אפילו היתה שם ספק יש בה שיעור וספק אין בו כשיעור אפילו יש בו כשיעור ספק טומאה וספק טהרה אפילו טומאה ספק נגע ספק לא נגע [ספקו טמא] ר' אליעזר אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא. ואני מתקשה בהא מתניתן בכל מקום אנו אומרים ספק ספיקא טהור ומותר וכאן אפילו שתי ספיקות מטמא. וההוא גנבי דסלוק ואזול לפומבדיתא פתוח חביותא טובא אמר רבא חמרא שרי (וזבן) [דרובן] ישראל נינהו, ואפילו הרגישו דנגע ביה מותר דהא רובא דישראל נינהו. ומעובדא דנהר פקוד (ואמר) [דאמר] שמואל חמרא שרי ספק ישראל ספק גוי הוה עובדא לשם לא הוה רובא ישראל גנבי, וזה היה כגון ספק ביאה ספק מגע ספק ישראל [ספק גוי] ספק נגע ספק אי לא נגע דלא פתוח חביותא טובא אלא או חד או תרי משום הכי... אינו ספק ביאה וכמו כן ספק מגע וכיון דמפתחי לשום ממונא הוה ליה ספק ספיקא. ומההיא פולמוסא דסליק לנהרדע' או משום דקסבר רוב דאזלי(נן) בתר פולמוסא ישראל נינהו הוה ליה כרובא ישראל אי לאו סבירא ליה רוב אזלי(נן) בתר פולמוסא ישראל נינהו והוה ליה ספק מגע משום הכי קא מקשי בספק ביאה ספק מגע הוא וסתמא כיון דפתוח שיכשכו בה משום הכי קא מתרץ כיון דפתוח חבייתא טובא אימור אדעתא דממונא פתוח כיון דפתחו יותר מצורכן אימור אדעתא דממונא אתו. וגם אודיעך חביבי מה שהעידו לפני עדים כשרים שהתיר ר"ת זצ"ל לדרוך ענבים לגוים ולמלאות בגיגית גדולה עד שהיתה מליאה והניחו ביד גוי עד שיהא נח מרתיחתו והיו ישראל לוקחין הכל ומפנין הענבים למעלה בגיגית ולוקחין אותן, ומאז החמיר הרבה על שמירתו. עד שלא פינו, היה אומר שהיתה הגיגית כמו גת מליאה ופקוקה דלוקחין מהן [נ"ה ע"ב]. ושלחתי כתב לר"ת על מה עושין כן. והקשיתי על מה דאמרינן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי, היאך לא חיישינן ליין נסך ליחוש שמא עירב הגוי יין נסך עד שלא ידע או החליפו ותו היכי ידעינן דגת טהור הוה דגוי טיהרו. עד שמצאתי בירושלמי [א]הך מתני' לוקחין גת וכו' [פ"ד ה"ח] תני ר' חנין הדא דאת אמרת בשלא העלים ישראל ממנו אבל העלים ישראל ממנו לא בדא. וגם הבאתי לו [נ"ט ע"א] בעא מיניה מרב כהנא מהו להוליך לגוי ענבים לגת אמר להו אסור משום דאמרינן לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. וגם (ב)רבינו תם ורבי' יוסף טוב עלם אומר[ים] מה שאנו אומרים בע"ז [ע"ג ע"א] יין ביין אסור במשהו (ויין) [ביין] שנתנסך לע"ז [אבל יין שלא נתנסך לע"ז] כגון סתם יינם בנותן טעם. והם פירשו כמו רבותינו שכל איסורין שבתורה בין במינו בין בשלא במינו בנותן טעם ולא כמו שפר"ש במשהו וגם אנו נוהגין בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך וחמץ בפסח. ומתחילה היה מודה לי ר"ת שודאי היה מתיר, אבל כשהקשיתי לו מן הירושלמי לא באתה לידי תשובתו. ואעפ"כ לא תקל במגע גוי. שמריה ב"ר מרדכי.
זו תשובת אבא מורי על דבריו הצור ישמרך הרב מורי ר' שמריה כחשק החתום ונא מאת אדוני שיהיו דבריי אלה קרובים אליך ויאמנו דבריי כי האמת אתי. תחילת דבריך אדמייתית (שהוא) [מההוא] גנבי ולאיסור אייתי מההיא רביתא היא ראייה לאיסור כפירוש הקונטריס דקטנה הואי אבל גדולה אסור. ולדידך דבגדולה מיירי, משום האי טעמא שרי דמירתתא דילמא חזו לה ותלינן להיתר. וכדעתי אז כן דעתי עתה, דחזינן בהנהו גנבי דלא שרי תלמודא אלא ברוב גנבי ישראל כמעשה דפומבדיתא (אי) [או] בספק ספיקא כההיא דנהרדעי דשמואל, אבל בחד ספק וודאי ביאה וספק מגע אסור. ומה שאתם אומרים הא חזינן בחד ספיקא היכא דלית ליה לאישתמוטי דשרי, כגון ההוא מעשה דספינה וד[י]הא שמיה וכגון ההוא מעשה [ד]ביתא עד לית ליה לאישתמוטי שרי והוא הדין מקום שנכנסו גנבים במרתף בפתח הפתוח לרה"ר שהן יריאין ומתבהלין ולית להו לאישתמוטי ואין לך טירוד גדול מזה, לדבריך קשיא לי, חדא אם בגנבים שהולכים בסתר בלילה איכא טירוד במילת', א"כ דמי למלחמה דבולשת דמתני' [ע' ע"ב] דאילו ואילו מותרות ולמה ליה לרבא למיתלי היתרא משום דרוב גנבי ישראל נינהו ולשמואל משום ספיק ספיקא, אפילו בחד ספק הוה ליה למשרי הואיל ואיכא טירוד מלחמה ולא מצי לאישתמוטי. ותו אדמייתי תלמודא כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור, הוה ליה לאיתויי מבולשת בשעת מלחמה אילו ואילו מותרות. אלא מדלא מייתי ש"מ דלא שייך טירוד מלחמה בגנבי. ונ"ל דהיינו טעמא, בולשת שם נלחמים לעין כל ויודעים שבעלי הממון הכירו בהן (שבאת') [שבאים] ליטול, מתייראין מהן וטרודים ואין פנאי לנסך, אבל גנבים שנכנסין בסתר בלילה בלא ידיעת בעל הבית במרתף שלהם אינם טרודים שהרי לא הכירו בהן בעלי הממון ובטחונם על זה אפילו אם (יתגרשו) [יתעוררו] לא יריאים בלילה ויברחו להם. ומשום האי טעמא אמר רבא ושמואל דבחד ספיקא אסור דלא טרידי. וראייה לדבר מפר"ח פרק שני דכתובות [כ"ז ע"א] דפר"ח מתני' בכרכום של אותה מלכות, שלבם בטוח שאין אחריהן מחנה מבקשים ויש פנאי לנסך ולבעול, בולשת בכרכום של (אותה) מלכות אחרת שאימת מלכות שבאו בגבולם עליהם ואין פנאי. ואי קשיא בכרכום של אותה מלכות אמאי פסולות כולן [אי] איפשר דלאו ערקי חד מינייהו ומשני כדמשני. הרי לך מפר"ח במקום שלבם בטוח שאין אחריהם מחנה דיש פנאי לנסך. והכי נמי באלו גנבים שנכנסו בלא ידיעת הבעלים שבטוח (להם) [לבם] הואיל ולא הכירו בהן דיש פנאי לנסך. ועוד ראיה, שאם לא היה לבם בטוח בשעה (שהוא) [שהן] במרתף שלא היו יודעין בני הבית להם לא היו אחר כך הולכין לש[ב]ור פתח (מפתוח) [הפתוח לבית]. ואם יש להתיר היינו משום (שנעשו) [שנגשו] לשבור פתח הבית וניכרים הדברים דלשם ממונם באו. אבל לפי דעתי אין להתיר בכך, דודאי היכא דפתוח חבית' טובא שבפתיחה עצמה איכא הוכחה דלשם ממונא קא(י) אתו דלמה היה להם לפתוח הרבה אם לא בשביל ממון, דלשתייה פתוח טובא אותה שפתחו או מצאו פתוחה שיכשכו או שתו דהכא ליכא היכירא בפתוחה שלא שיכשך ואחר כך הלכו לשמור עבור הממון. וכל הלין (עוברי דרכים) [עובדי דרבא] דשרי היכא דלית ליה לאישתמוטי ואפילו בחד ספק, היינו משום דביום מצי חזי ליה. ועוד דישראל ידע שהגוי בבית ואומר הגוי בלבו הואיל שישראל יודע שאני בבית מתירא ממנו פן יגע ביין ולא נגע ביה, כדאמרינן בגמרא מימר אמר מדכר ליה לחמריה, פירוש יודע הוא שאני עם היין ובא עלי פתאום ויראה אם אגע בו. והכי נמי אמרינן כי היכי דקדם אנא קדם נמי ישראל ויתיב בעליונה וחזי לי, והיינו טעמא ביום, אבל לא בלילה דלא חזי ליה אפילו ליכא לאשתמוטי אסור. ולדבריך שדמית גנבי להנך דרבא, אמאי קאמר רבא רובא גנבי ישראל נינהו אפילו בלא רובא הוה לן למשרי משום דליכא לאישתמוטי, אלא ודאי כדפרישית ובלילה אין מתייראין שיראנה כדאמ' בכתו' [אי] איפשר דלא ערקן חד מינייהו משום דבלילה אין אדם מתיירא שאין אדם רואה בבריחתו. ותו מההיא [ס"ט ע"א] דהמניח יינו בקרון או בספינה או המניח נכרי בחנותו דאמרינן בגמרא [שם ע"ב] צריכי דאי אמרי' נכרי משום דילמא אתי וחזי ליה [אבל בקרון או בספינה אימא וכו' ואי תנא בקרון או בספינה משום וכו' וחזי לי] אבל נכרי בחנותו אימר אחיד ליה לבבא ועביד מאי דבעי. הרי לך דבכאן מירתת וקתני משום דחזי ליה משמע דווקא ביום אבל לא בלילה. ומדקתני אבל גבי נכרי בחנותו אימר אחיד ליה לבבא וכו', פירוש אע"פ שמצאו עתה פתוח היה לנו לחוש שמא סגרו הגוי לפי שעה עד שנגע בו וסמך אפילו יבא ישראל לא יראה בנגיעה, קמ"ל דלא חיישינן הואיל שמצאו פתוח, אבל מצאו סגור אסור אע"ג דלית ליה לאשתמוטי. והכי נמי הכא שהיה (סוגרו) [סגור] ובלילה (הזה) [היה] אע"ג דלית ליה לאשתמוטי אסור. ותו אמרינן סוף פרק ר' ישמעאל [ס"א ע"א] המטהר יינו של נכרי ומקשינן והאיכא רוכלין המחזירין בעיירות, וההוא ביממא מיירי, דרוכלין ביממא אזלין ובלילה לא אזלין, כדמוכח פ' חזקת הבתים [ב"ב כ"ט ע"ב עי"ש]. והנה הוכחנו היכא דהניח נכרי בחנות ומצאו סגור אע"ג דמירתת אסור והכי מסקנא דשמעת'.
ואני תמיה על השו' ותשובת רבינו שלמה שכתבת, ואמ' נמצא שאילו נמצאת הגויה במרתף אף הפתוחין מותרין ותולה הטעם שאין הנוצרים אדוקין לנסך כמו ארמיים דאין חשודין אלא למזוג ולשתות ואין חוששין לנגיעה לניסוך, ומלכות רוסייא מוכיח שחשודין לנסך אפילו שכר שלהם לע"ז וכן שמעתי מפי רבי מה שהיה לשם וראה בעיניו שהיו מביאים לגלח השכר לשכשך לע"ז והם נוצרים. ואטו דינם הוי רובא דעלמא. ודעת(ו) עצמו אמר רבינו שלמה ואני איני דן אלא מכח ההלכה לאיסור. ועוד כתב רבינו שלמה בתשובה דהיכא דשבקיה לגוי על חמרא ממש תניא נעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור אלמא שמירה זו היא הודיעו שהוא מפליג(ו) וכו', ותימא לי אי הוה הודיעו שמפליגו מאי קא מתרץ ליה רבא כשמקשה בדאוריית' דאלא בדאית ליה לאישתמוטי הואיל שמפליג וכגון דאצריכה ליה רבה כשותק דלא מצינו למיקם עלה דההוא ברייתא לפרש. ויותר נראה דבלאו הפליגו הוי ומשום הכי מתרץ בדאית ליה לאשתמוטי.
והא דקא קשיא ליה למורי דבספק ספיקא מטמאו רבנן ובכל התורה כולה ספק ספיקא מותר וטהור, פירש לנו מורי ר' יצחק בר' מרדכי מפ' ר"ת נ"ע שזהו הטעם משום דחד ספיקא נמי לאו מטעמא גבי טומאה דהוי טמא אלא מגזירת הכתוב דגמר' מסוטה דמן הדין אמרי' אוקי גברי אחזקתיה וטהור הוי, ומשום הכי כל ספק טומאה ברה"י ספיק' טמא כוודאי משוינן ליה, ומה לי חד או תרי ספיק' הואיל דחד ספיקא נמי מן הדין הוה למיטהריה ואפילו הכי טימאו הכתוב הכי נמי בכמה ספיקא. אבל (הכי) [הכא] בע"ז קשה דמדמה יין נסך לטומאה ובטומאה מטמא וביין נסך מתיר ספק ספיקא.
ועל אשר הבאת מן הירושלמי אמתניתין דגת בעוטה נ"ל (דבריו) [דבריך] לאיסור. וגם מצאתי שפסקו הגאונים כמשנה אחרונה כרב הונא [נ"ה ע"ב] ורב הונא לא שרי אלא גת פקוקה ומליאה, ולאחר שנתמלאת מן הענבים אם ידרוך שרי לכל היותר, אבל לדרוך כמו שנותנין ב' או ג' כלים ודורכין ושוב חוזרים ונותנים לאחרים ודורכין אסור לרב הונא דלא הוי פקוקה ומליאה כי האי גוונא. וההוא שהבאת מהו שיוליך ענבים לגת, איכא לדחויי בשאינה פקוקה מיירי וגזרינן שמא בלא זריקה יתנם ממש בתוך הגת וגזרו זריקה אטו נתינה ממש. ומצאתי בשם גאון בעניין זה, ונראה לו לאיסור יותר מלהתיר, ומסיים דבריו ואם מפנין חרצנים שבגיגית אילך ואילך שיתכנס היין באמצע היינו המשכה גמורה.
אחרי זאת תמצא תשובת ר' יהודה הכהן על אשר נשאל(ת) דוגמת דבר זה. והנה השאילה והתשובה ילמדנו רבינו, מר עזריה שמע בעוד לילה שהיו פותחין גנבים את אוצרו ובעוד שהיה שומע שהיין יוצא מן החביות בחוזק ומתוך שהיו מתחפשין לעמוד ולהדליק נרות נשמט הגנב והלך לו ונעל הדלת והניח המפתח במקומו ובאו ונכנסו במרתף ועדיין היין יוצא ולמחר יצאו ומצאו נטיפת היין שנטף מן הכלי אשר הוליכוהו בעיר [עד] מחצית החצר שבינו למר יואל. ועתה יש לנו מאומד לידע שעבדו של מר יואל גנבו. יורינו מורינו רבי' אם אותו יין שמצאו יוצא אם נסמוך להתירו או לא. אם דומה לספק מגע או לספק ביאה, ואפילו ספק ביאה הלכה כחכמים דמטמאין או לא. הכל יורנו בחסדו.
לחכם ונבון בקי בחדרי תורה הוא יקבל שלום מאדון השלום וממני יהודה כהן. אודיעו כי חזרתי על כל (צידי יין) [צדדין] ולפי השגת דעתי לא מצאתי בו צד היתר. וליכא לדמויי לא כספק ביאה ולא כספק מגע אלא כודאי ביאה וכוודאי מגע, חדא דאישתמע חמרא כדנפיק מן חביתא וכדאתו אשכחיניה דנפיק, ועוד שמצאו למחר יציאות היין עד חצי החצר. עתה יש לתלות, אם תאמר באותו עבד אותו מי הוי רובא דעלמא, ואם תאמר מפני שחצירו של מר יואל סמוך לחצירו של מר עזריה והא קיימ' [לן] [ביצה י' ע"ב וש"נ] דרוב וקרוב רוב' עדיפא, והכא רוב גוים נינהו דדיירי גוים מכל צדדין. ועוד רבא דשרא ההוא חמרא דהנהו גנבי דסליק וכו' משום רובא שריא. וא"ת משום ספק ביאה הא קיי"ל דבהא אין הלכה כר' אליעזר כדבעינן למימר לקמן. הילכך אין לנו הורא(ו)ת היתר. ששאלתם הא דתנן בקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלוני וכו' הלכה כדברי מי כר' אליעזר או כרבנן, וודאי אין הלכה כר' אליעזר (בד) ואמרי[נן] [נדה ז' ע"ב] כי אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בד' בסדר טהרות אבל בשאר סדרים לא, אלמא בסדר טהרות ליכא טובא, ו(מ)הך ליתה מדהנך ארבע, ש"מ בהא אין הלכה כר' אליעזר וקי"ל כרבנן.
וששאלתם ישראל שנתן מעותיו לנכרי ביינו לעשותו בטהרה, וטיהר ישראל את כליו לכך והניח[ם] בביתו של נכרי, או אפילו נכרי בעצמו שיטף כליו לצורך ישראל ושיטפם כראוי, ופגעו ימים טובים או שבת ולא יכול ישראל לקבל הענבים לדורכן, והלך הגוי (לבצר) [ובצר] את כרמו ונתן את הענבים לתוך כליו של ישראל או אפילו לתוך כליו של גוי המטוהר[ין] לכך, למחר בא ישראל ומצא את הענבים כתיקנם (ופינו) [ופינה] אותן מכלים אלו לכלים אחרים ומצא בשולי הכלי (מל) [יין] שיצא מן הענבים שפינה עכשיו יש לחוש לאותו יין שום איסור או לא. דעתי נוטה שאין לחוש לאותו יין שום איסור דתנן [ל"ט ע"ב] ואילו שמותרין באכילה הדבש והדבדבניות אע"פ שמנטפות אין בהם (איסור) [הכשר] משקה, ואי ס"ד חיישינן לאיסורא ליחוש שמא ליקטן מתוך ענביו הדרוכות לו ומשקה הטופח עליהן הוא יין נסך, אלא ש"מ כי האי גוונא לא מחזקינן איסורא. ואי איכא דמקשה הא דתנן [ס"ה ע"ב] ואם היו מבוקעות אסורות, לא דמו להדדי דהתם וודאי יין נסך נפל עליהן כדתנן יין נסך שנפל על גבי ענבים אבל הכא אם יימר הוא ובהכל לא מחזקינן. ואע"ג דמורינן להיתר, לכתחילה לא עבדינן דבעו מיניה מרב כהנא [נ"ט ע"א] גוי מהו שיוליך ענבים לגת אמר להן אסור משום לך לך אמרין (ל)נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב אותביה רב יימר לרב אשי גוי שהביא ענבים [לגת] בסלין ובדרדורין אע"פ שהיין מזלף עליהן מותר א"ל (הכי) [הביא] קאמרת א"ל אנא לכתחילה קאמינא, אלמא לכתחילה הוא דלא דאי עביד שרי. ולעניין איסורא נמי ליכא דכיון שהענבים עומדות ליבצר אין הגוי משהא אותן מפני שהוא נפסד בהן, ונמצאת הבצירה לצורך הגוי ולהנאת הגוי ואין בהן לצורך ישראל אלא נתינתן לכלי המטהר. הילכך איסורא דשבת נמי לית בהו.
